יום הזכרון ויום העצמאות מגיע ברצף מאוד מאתגר, כשיום השואה עדיין מהדהד את אותותיו.
מגיעה הדקה שבה בכי הופך לחגיגת ריקודים צוהלת, ומי שמנהל לנו את הסוויטש הזה הוא השעון, בכבודו ובעצמו.
הוא זה שאמור להפוך אצלנו בלב את הרגע הזה מעצב לשמחה בשמונה בערב בדיוק.
הלב שלי לא תמיד ממושמע כל כך ויש לו את הדרך שלו, בזמן שלו, לעבור את המעבר הזה.
השמחה על האומץ של כל הגיבורים שבזכותם אנחנו כאן, נכנסת לתוך הכובד וההתכנסות פנימה של יום הזכרון.
העצב שבחסרונם ואובדנם מהול בתוך שמחת העצמאות וההצלחה של כל מה שהשגנו פה בארץ חמדת אבות.
העצב שנובע מעצם העובדה שהמלחמות האלה עדיין מצויות בהווה שלנו, מעכיר על השמחה.
השמחה שיש פה בני אדם מכל המחנות, הצדדים, המיגדרים, האמונות, הדתות והלאומים, שמעוניינים בשיח קשוב, מכבד, מכיל, דמוקרטי ומפרה – מאפשרת תקווה שעוד יהיה פה שלום.
הרצף של יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, בכל שנה נראה עוד יותר הזוי וכמעט בלתי אפשרי.
ובאותה נשימה, דווקא השילוב הזה של עצב ושמחה רק מדגיש לנו את גלגל החיים והאופן שבו אנחנו מתנהלים ביום יום שלנו.
וכהרגלי בקודש, גם כאן אסיים בשאלות, כנקודות מחשבה מעניינות:
אילו זכרונות מכבידים עליך בחיים האישיים שלך?
מהן לפחות 68 הסיבות של כל הטוב שכן קיים, ומה הערך האישי שלך להוסיף כאן, כדי להצליח לחגוג אותו, למרות ובזכות האובדן או האכזבה של מה שהיה בעבר?
באילו מקומות יש בך הקשבה לכאב של האחר, שיתוף ושיחה, כדי שיחד אפשר יהיה לשחרר את המסה המעמיסה האדירה הזו?
מתי מבחינתך אפשר בזכות ההקשבה ההדדית הזו להתחיל לבנות כאן הקלה, רוגע, פשטות, הערכה, חיבור אמיתי, אהבה, אושר, עצמאות, עוצמה ושלום, בכל תחום ובכל נושא בחיים המורכבים האלה?
החקירה הזו היא רק קצה חוט ואפשר להעמיק בה ולגלות אוצר שלם של תשובות משנות חיים.
שיהיה בהצלחה לכולנו, בכל קשת הגוונים, הצורות והאפשרויות.