חלפה לה שעה, חלף לו עוד יום ועוד שבוע ומסתבר שגדלתי בשנה שלמה!
מעבר לחיבוקי יום ההולדת עוטפים, הברכות המרגשות וכל הרעפת האהבה מכל הכיוונים, הסוגים, הצבעים והצורות, אחת ההנאות הכי גדולות של יום ההולדת בעיני, היא ההסתכלות אחורה לעבר השנה שחלפה לה, זיהוי האבנים הכתומות שעל הדרך שיצרו ארץ נפלאות חיה, נושמת ומוחשית ביותר.
במקביל, להציץ לעבר הפנטזיות שהשנה הבאה שנפתחת לה עכשיו מציעה לי. לבחון מה אפשרי ומדויק לי מתוכן, לזמן ולממש בחיי ולהשאיר צוהר רחב לכל ההפתעות הנוספות שקופצות בהתרגשות מעכשיו לעכשיו בכל רגע מחדש.
בכל שנה נפרצות גבולות היכולת עוד קצת או הרבה (תלוי בעיני המתבונן) ומצטיירת לה דרך צבעונית ומגוונת.
כמו משיכות מכחול שמדגדגות את פני שטח ובוחרות את אופי הרגע העכשווי של הנתיב. אותן משיכות המכחול שמתדגדגות בתוכי לעשות עוד צעד על הדרך היצירתית הזו ולהתפעם מהתמונה שמתהווה לה מתוך כל מה שאפשרי, ברוח הדיוק שלי.
בימים האחרונים אני מסתובבת עם תחושה של "בול". כל רגע הוא כל כך "בול".
ועכשיו כל כך מתאים לי מזג החגיגה הזה.
46 שנים שהגוף שלי צועד איתי, מתלווה אליי ומאפשר לי להתהלך ככה – בתוך ה"אני" בנוחות, פשטות והסכמה להיות על כל חלקיי – בת אדם.
השנה הזאת היתה אוצר גלום של כל כך הרבה ניסים שנגלו בפניי וחיזקו בתוכי את הידיעה שאנחנו כל כך מוגבלים ביכולת ההבנה שלנו עד כמה האפשרויות השונות אינסופיות.
כל כך הרבה בחירות שהדגישו לי את השפע העצום בחיים האלה, בבהירות של מה שהתברר כאמיתי ומה שהסתבר כאשלייתי.
גדושה בהכרת תודה ענקית על הסיפוק שבעשייה של מה שמרגיש מדויק מצד אחד, והסיפוק של השחרור של כל מחוסרי הדיוק הפנימי. הסיפוק של חוויית הצמיחה של עלה טרי שמבצבץ מתוכי באור, ברק, וצבע מיוחדים שעדיין לא פגשתי ומרתק אותי עם הפן החדש שהוא מכניס בי.
תודה לך על שהיית לי שנה של חסד, על כל חוויותייך המאתגרות והמבורכות. היית לי מתנה.