היום הראשון של הבת שלי אחרי 14 יום בידוד.
כל כך גאה בילדה הזאת,
שהתמלאה והוטענה בזמן הזה באהבה
מחיבוקים אנרגטיים מרחוק,
משיחות עם כל החברים במהלך היום,
ומשמירה על עצמה מלאת עניין.
הכי קל ללכת לתחושות של תסכול ואומללות,
כי כשכלואים בחדר –
בתוך חוויה של הכרח, אילוץ ואיסור, התחושות האלה עולות בצורה אוטומטית
ונראות מוצדקות לחלוטין.
האתגר האמיתי הוא לראות בזמן הזה מה כן אפשר עדיין לעשות ולהיות,
מה בהפוך על הפוך מתאפשר אפילו עוד יותר לטובה בזכות הזמן שהתפנה.
כמה רעיונות מדהימים עלו לה… וואו!
היא כתבה, קראה,
המציאה דמויות ויצרה עליהן רעיונות לקוספליי (סוג של תחפושת מושתתת על אפיון הדמות),
רקדה, ציירה, שרה, למדה..
והנה – השבועיים האלה מאחורינו והם נכתבים בלשון עבר.
מה זה אומר?
תחושת הכיווץ שבה הכל סוגר עלינו –
באה יותר מתוך הבחירה להתמקד בתוך המצב במה שמגביל ומצמצם אותנו.
ומה אם נסכים להיות במצב ולבחון מה הוא בא להועיל לנו?
מה אפשר להוציא ממנו, לגלות מתוך עצמנו, שנהיה בזכות החסד הזה מוצלחים יותר?
כמה חופש יתאפשר לנו?
זה נכון ברגעי בידוד או בדידות שאנחנו חווים לפעמים בחיים,
וזה נכון לגבי כל סיטואציה, בכל זמן וכל תחום בחיים:
בזוגיות, בעבודה, במשפחה המורחבת או הקרובה, בין חברים, בתוך הבית או בחוץ – במרחבים.
הכל עניין של בחירה.
מה בך יכול להפוך את היום הזה, כל יום, למקסימום קסם, שיפגוש אותך?
שיהיו ימים נפלאים ובריאים, לכל מי שבתוך החדר או בחוץ 🙂