כשהייתי בגדוד, בצבא, לפני מליון שנה, היינו על מדים עד הערב, ואז אפשר היה לעבור ללבוש אזרחי. כל היום הייתי עם השיער אסוף, מוקפד, בקוקו גבוה או צמות.
בערב, כשהייתי עם השיער פזור, משוחרר לפרא שהוא, פתוח מהכליאה המאפקת שלו, אנשים עברו לידי כאילו אני אוויר. אחרי שעצרתי אותם ואמרתי להם שלום, הם היו בהלם שזאת אני.
מאז אני יודעת שאני כמו שני אנשים שונים לגמרי, ומקסימום איסוף השיער שלי הוא בדרך כלל קוקו בלוף.
משתי סיבות.
האחת היא להשאיר אותו פרוץ למצב הרוח הטבעי שלו, כמו המשפט שאומר:
"You can't control everything, your hair was put on your head to remind you of that"
(את/ה לא יכול/ה לשלוט בכל, השיער שלך הונח על הראש שלך להזכיר לך את זה)
מזכיר לי תמונה שלי ושל הבן שלי, מלפני שנים, שמוכיחה את הפראות האפשרית דרך השיער…. 😉
והשנייה, היא התחושה שמזהים אותי, שאני אני כשמישהו מופיע מולי…
היום קמתי בתחושה פורימית, שממש כיף לצאת אחרת, בשינוי כל כך פעוט ופשוט, וממש מתחשק לי לאפשר לעצמי עוד כל מיני פנים, שבסך הכל הם לגמרי אני.
ואפילו משקפי השמש היומיומיים שלי נשארו עליי, כסימן זיהוי למי שמתבלבל.
פתאום קלטתי מה החוויה מהצבא יצרה אצלי, ומה בחרתי כל כך הרבה שנים בעקבותיה.
הנה, פן נוסף בפנים שלי… נעים מאוד…
כמה מגוונים אנחנו? כמה מדהימה יכולת הגיוון הזאת?
איזה גיוון יכול לעלות ממך היום? באיזה תחום ואופן?
שיהיה שבוע נפלא, שמח, מהנה ומוצלח במיוחד!