כמו בשיר של שלום חנוך, באמצע הערב, בוקר חדש עלה לי פתאום.
הרגע הזה שבו איזו תובנה ענקית יורדת ומאותו רגע מתחילה תקופה חדשה, שינוי משמעותי בהסתכלות, התפקחות.
לפעמים הטריגרים שמובילים אותנו לשנייה הזאת כל כך מוזרים, אבל מה שחשוב – שהם עושים את העבודה.
האסימון (זוכרים בכלל מה זה?) נופל ומצלצל כמו גונג ענק.
לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים, ואפילו שזה על חשבוננו ואפילו שהאחר בכלל לא יודע עד כמה, ואנחנו מרגישים כמה זה לא מדויק לנו ובכל זאת עושים. כוחות בתוכנו לא נותנים מנוח…
גם אם אנחנו רוצים לעצור, לומר לא, להציב גבול… ובכל זאת חשוב לנו כל כך לצאת הכי "בסדר"…
בסופו של דבר בתוך המאבק הפנימי הזה יש צד אחד שמנצח…
עד כמה שאני עובדת על זה לאורך השנים, יש מצבים שאיתם יש את הבחירה הרצונית ואת הבחירה שנבחרת בסופו של דבר.
זה מרגיש כמו חוסר אונים או חוסר שליטה, אבל זו בחירה ככל הבחירות.
למרות שידעתי את ה"קלישאה" הזו מזמן וגם חוויתי אותה במו עיני, ידיי וליבי, היום משהו בה נצרב פנימה והופנם אפילו עוד יותר:
כשאנחנו נותנים מעל ומעבר למה שתכננו, עם כל הרצון הטוב, התוצאה לא מגיעה לאחר כפי שחשבנו. כשאנחנו לא מאוזנים עם מה שנכון לנו, הפרשנות בצד השני שונה לחלוטין ממה שתיארנו לעצמנו וגם אם ממש רצינו ליצור טוב, זה יוצא מעוות או לא בכיוון באיזשהו אופן.
לכן חשוב להקשיב פנימה ולהעניק לאחרים בדיוק שלנו – לא פחות ולא יותר.
התירגול הזה בסופו של דבר גם עוזר ללמוד לקבל באופן יותר מדויק את מה שנכון לנו, גם אם מדובר בערך שהוא זמן, כסף, חברות, אהבה, הצלחה או כל דבר אחר.
לפעמים אנחנו חוששים איך מישהו אחר יקבל את מה שיש לנו לומר או לעשות. מרוב חשש אנחנו מגיבים אחרת, מתוך סוג של אילוץ (פנימי או חיצוני) והפלא ופלא – התגובה האחרת היא זו שגורמת לעיוות של הכל.
אז מה עושים עם זה? עובדים הפוך… מאמצים אומץ במקום חשש:
- סומכים על התחושה הפנימית
- מקשיבים לה
- לוקחים אותה בקלות
- מסבירים אותה בקלות ובפשטות
- מגיבים בהתאם ויוצרים בהירות – מצד אחד מעניקים מה שכן מתאים ומצד שני מציבים גבולות בכל מה שמעבר לכך
- נהנים מעוד תגלית חשובה של הדיוק האישי והפנימי שמובילה להנאה גדולה באופן כללי.
באיזה אופן הבוקר החדש שלי יכול להאיר/ להעיר את הבוקר שלך? איזו תובנה מצלצלת לך מתוך הנסיון וההתנסויות שלך?
בהצלחה!