ׁ
החיים שלנו גדושים בעליות ומורדות.
כמה כיף לפרסם תחושות של עליות שבא לנו לכתוב, לספר ולהוציא אותם החוצה בהתלהבות.
במורדות, אנשים מעדיפים בדרך כלל להתחפר בתוך עצמם. להשתבלל.
לחכות שיעבור.
היום אני מרגישה במורד.
כותבת גם כדי לשחרר קצת מהחנק הזה שמשתלט על הגרון.
היום, בתוך כל החגיגות וההתחלות החדשות של השנה,
כשאנחנו מועדים לשמחה, אנחנו מתמודדים עם מציאות של הרג ורצח,
ילדים שנותרים יתומים אחרי שצפו בהורים שלהם נרצחים בהנף רגע.
כמה המציאות יכולה להשתנות מקצה לקצה ולכל החיים.
אנחנו צועדים בתוך נתיב חוסר הידיעה הזה, מנסים להכניס בו מעט בטחון ושקט,
מנסים לספר לעצמנו בכל מקום וזמן שהכל בסדר.
ומה זה בכלל "בסדר"? ומי אנחנו בתוך כל הסדר/ בלאגן הזה?
מה שייך לנו כדי לשמר או לחדש את הסדר הזה?
כל אחד מאיתנו חובק את התשובה האינדיווידואלית מתוך נקודת המבט האישית וחלקנו עדיין חוקרים ובוחנים את התשובות שלנו חדשות לבקרים.
חדשות מעיקות שיושבות על הלב, מאיימות לנפץ את התקווה, האמונה, הבחירה לחיות כאן מיום ליום בהתבוננות חיובית שתאפשר איזשהו שינוי מרחיק לכת או אולי אפילו מקרב.
חדשות כאלה הן תזכורת אדירה לחיות כל יום, למצות את החיים וליצור את מה שמדויק לנו, כל עוד אנחנו כאן, ליצור רגעי חסד קטנים כגדולים ביום יום, לנצור רגעי יחד, להעניק ולקבל ערך האחד מהשני, בכל הרמות והתחומים, ללמוד וללמד ולהיות מאושרים.
מהמעט שהספקתי לשמוע ולקרוא, הזוג איתם ונעמה הנקין, ז"ל, ידעו לעשות זאת בחייהם הקצרים והנחילו לילדיהם חינוך כזה. כולי תקווה שהילדים האלה יתחזקו ויתנחמו אפילו במעט בחיבוק הגדול של כולנו העוטף אותם בתוך כל ההלם הזה.
יהי זכרם ברוך.