זה קרה לי – בדרך לירושלים. הרכב שנסע לפניי על הכביש עלה על בקבוק פלסטיק שנראה כאילו כבר מאות רכבים שיטחו והשחירו אותו כך, שהוא כבר שכח שהיה פעם בקבוק מים גדול ושקוף.
בלי שום התרעה הבקבוק זינק עליי לעבר השמשה. מודה שאינסטינקטיבית הרכנתי ראש כאילו לא היה שם חלון מגן בינינו, לא מבינה מאיפה הדבר הזה צנח עליי. ממש זינק עליי. זה היה כמו לקבל נבוט בראש. הרגשתי שמישהו שם למעלה מסמן לי, מנסה להדגיש שאשים לב למשהו חשוב, גם אם עדיין לא ברור לי מהו.
ברגע כזה, כשמופיע משהו ממש לא טריוויאלי ויומיומי, אני מאמינה שזו קריאה וסימן לשים לב. לעצור. לבדוק מה קורה ומה הסיפור שמבקש להתבהר פה…
שנייה לפני "חבטת הפתע" הבזיקה לי פתאום הבנה.
הנסיעה השגרתית ליום מפגש נוסף עם הירושלמים היקרים שאני מלווה, היא אותה נסיעה שאני מורגלת אליה כבר יומיים בשבוע במהלך שלוש השנים האחרונות. בכל זאת, הפעם זה שונה.
קלטתי שבעקבות התקופה האחרונה שהעלתה כל כך הרבה דברים חדשים בעשייה שלי, משהו בי חדש והדרך מצטיירת לה בהתאם.
מן חוויה כזאת שהייתי פה פעם במקום הזה, בדרך הזו, ממש לא מזמן, כשהייתי אחרת. תחושות הזמן מתערבלות וסחרחורת קלה מתלווה להבנה הגדולה.
ממש באותו רגע ברדיו התחיל להתנגן שיר שלא יצא לי לשמוע המון זמן והעלה בי נשכחות עגומות של אחד מימי השפל היותר מאתגרים שעברתי. כמובן שזה לא היה יום השפל הראשון וגם לא האחרון שחוויתי, אך הוא בהחלט היה משמעותי.
לפני 13 שנים, הייתי קשובה לכל השיחות הפנימיות המקטינות, שמגבילות את הצעדים שלי ואת היכולת שלי להיות מי שאני רוצה. חשבתי שאני חייבת מקום עבודה שממנו תכנס הכנסה באופן קבוע, מקום שיסכים לקבל את העובדה שאני אמא שצריכה לאסוף את הבן שלה מהגן בכל יום בארבע אחר הצהרים, ובכלל… "במצב הקשה של היום" אני רק צריכה להגיד תודה שבכלל יש לי עבודה.
היה לבוס שלי ולי חיבור מאוד טוב בשנה הראשונה לעבודה שלי שם, למרות שהוא היה ידוע בקריזות שלו ובחששות של אנשים להתקרב אליו, כי אף פעם אי אפשר היה לדעת איך יגיב. התקשורת בינינו היתה מצוינת והעבודה היתה מוצלחת מכל הבחינות.
יום אחד הוא דרש באופן בוטה ומכוער שאכין לו משהו עבור חייו הפרטיים, כחלק ממשימות העבודה. כמובן שזה לא היה קשור למסגרת התפקיד בשום צורה. נפגעתי עד עמקי נשמתי, בעיקר אחרי תקופה ארוכה שבה הצעתי את עזרתי בעצמי בנושאים רבים, בעקבות הקשר הטוב שנוצר בינינו.
כשניסיתי להבהיר את עצמי מהמקום הפגוע ואת הבקשה שיתייחס אליי כמועסקת ולא כעבד, המצב התדרדר למפגני כוח אדירים שלו כבוס. אז כבר נוכחתי ביכולות שלו להתהפך באופן כל כך קיצוני וכל הסיטואציה הזו רק הדגישה לי בתוכי את המקום חסר האונים, הקורבני והמסכן שהגעתי אליו. זו היתה מבחינתי מציאות עובדתית חסרת פשרות שברור היה לי שאי אפשר לראות או לפרש אותה בשום צורה אחרת…
בתקופה שהקשבתי למקום הקטן הזה שבי שחשב שאין הרבה אפשרויות וכל ה"נסיבות" רק משכנעות אותי עד כמה אני צודקת וזה אכן כך… הגעתי לקצה של עצמי. הרגשתי שאני ממש על סף הייאוש. התמקדתי בעבודה היומיומית כדי להחזיק מעמד מול הדורסנות והאפסות המשפילה הזו שהפכה להיות מנת חלקי ביום יום שלי. כבר כמעט שלא דיברנו, מלבד משפטים קצרים וקונקרטיים לגבי עבודה, שהניכור והקור מהם טשטש כל עקבות של הקשר הטוב שהיה קודם.
פתאום עלה לי השיר הזה לראש.
כמו גחלילית בתוך חושך גמור.
כתבתי את המשפטים האלה על פתק קטן שעד היום שמור אצלי איפשהו:
“Don’t stop thinking about tomorrow, don’t stop it will soon be here, it’ll be better than before, yesterday’s gone, yesterday’s gone!”
(“Don’t Stop”/ Fleetwood Mac)
בזמן שאני כותבת את השורות האלה אני תוהה איך הצליח שיר אחד קטן להכניס בי כל כך הרבה תקווה ברגע של מפגש כל כך מחוק ושחוק עם עצמי… ממש כך… הייתי מוציאה את הפתק הזה כמה פעמים ביום ושרה לי בלב את השורות האלה ומבטיחה שכל זה זמני. שממש עוד מעט יהיה לי האומץ לא להיות שם יותר וכן לבחור לבנות את הדרך שלי כמו שנכון לי.
אותו השיר התנגן ברדיו, שנים אחר כך, ברגע הזה שבו הטשטשו לי המרחבים והזמנים. השיר נגמר והגרון שלי איתו, בעקבות השירה המתלהבת, ואז זה הכה בי… הבנתי מה היה הנבוט הזה… כמו סרט ארוך ומרגש ראיתי את כל הנקודות המשמעותיות בחיים שלמרות שהיו ממש, אבל ממש מאתגרות כשקרו, הם יצרו אצלי את הפתח לשינוי ולכל מה שאני היום. הנבוט היה כמו קריאת התעוררות לגלות מי הייתי ומה עברתי כדי להיות מי שאני עכשיו, ומן הסתם מי שאהיה בעתיד. כשירדה התובנה המרגשת הזו בדיוק אז ראיתי על הכביש המהיר את שלט הכניסה ליישוב שבו עבדתי. הכל (כרגיל) נפל למקום בדיוק מופתי. קריצה יקומית שכזו.
עד כמה שזה נשמע מופרח, נותר לי רק להודות לאותו בוס שמשך את גבולות היכולת שלי ואילץ אותי לשנות את המצב הנוכחי ולהפוך את ההתעלמות הזו מעצמי למימוש והגשמה. אם הוא היה במילימטר אחד פחות מוגזם, יתכן שהייתי מאחורי אותו שולחן עד היום.
בזכותו הפסקתי לברוח מעצמי ולפחד מכל מה שעשוי להיות בעתיד הלא ידוע. הדרך לגרום ללא ידוע להפוך לידוע, הוא להחליט מהו הידוע הרצוי וליצור אותו. מודה גם לי על הבחירות המודעות והפחות מודעות ששמו אותי ניצבת כאן עכשיו, על שביל הזה"ב הזה, שסלול במו ידי ומתדייק בכל יום מחדש.
ומה איתך?
לאיזה מורים נוקשים ומחמירים נותר לך להודות ומה הם מעוררים בך היום, שממריץ אותך להיות יותר בנוכחות מאשר בתקופות עבר?
מה הנבוט שלך היה מזכיר לך אם היה מכה על הראש שלך עכשיו?
שיהיה המשך שבוע נפלא, ושהתובנות המרגשות שלנו יהיו הדבר היחיד שיכה בנו… בהצלחה רבה!